ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. כבר עם הקמתה נקבע שענייני מעמד אישי (נישואין וגירושין) הם בסמכות בלעדית של ערכאה דתית; יהודים הרוצים להתחתן בישראל יכולים לעשות זאת רק בבית הדין הרבני, כך גם אם ברצונם להתגרש. נישואין אזרחיים – בין שני יהודים – שיהיו תקפים בישראל ניתן לערוך רק בחו"ל.
בנישואי תערובת, בהם רק אחד הצדדים הוא יהודי, על בני הזוג לפנות לבית המשפט לענייני משפחה ב"תביעה להתרת נישואין" אם ברצונם להתגרש. כך הדבר גם כשמדובר בנישואין של חסרי דת.
מדובר בתביעה פשוטה יחסית. די שאחד הצדדים מעוניין להתיר את נישואיו, על מנת שבית המשפט יפנה לבית הדין הרבני הגדול לשם קבלת חוות דעת בעניין נישואי הצדדים, ככל שמדובר בנישואי תערובת. לאחר קבלת חוות הדעת, ייתן בית המשפט פסק דין המתיר את הנישואין.
לעומת זאת, כששני בני הזוג הם יהודים, עליהם להתגרש רק בבית הדין הרבני, ואין זה משנה אם נישאו בחו"ל בנישואין אזרחיים.
לפי הדין העברי, צד המעוניין להתגרש צריך להוכיח עילת גירושין, ובהיעדרה עלולות להיפגע זכויותיו.
אישה למשל יכולה לטעון לעילות כמו מומים )גילוי של מום או מחלה אצל הבעל לאחר הנישואים), עקרות מצד הגבר, סירובו לפרנס אותה, לקיים איתה יחסים, בגידות וכו'.
הבעל ישתמש לרוב בעילות של 'זנתה תחת בעלה', 'מורדת' (סירוב האישה לקיים יחסים) 'מעשי כיעור', 'עוברת על דת יהודית' וכו'.
לעתים, על אף שהוכחה עילת גירושין וניתן פסק דין שמחייב את הצדדים להתגרש, מסרב הבעל לתת לאשתו גט, גם לאחר ניסיונות שכנוע רבים. במקרה כזה יכולה האישה לבקש מבית הדין שיכריז על הבעל כסרבן גט. משמעותה של הכרזה כזו היא היכולת להשית על הבעל הסרבן סנקציות מגוונות, על מנת לכפות עליו לתת את הגט המיוחל.
היום פורסם בכלי התקשורת שמסורבת גט (10 שנים) הגישה בקשה בהולה לבית הדין הרבני, לעכב את לווית סבו של בעלה, כאמצעי לחץ נוסף על מנת שייתן לה גט.
מעניין יהיה לראות כיצד יכריע בית הדין הרבני בסוגייה.
זכרו שגם במקרי גירושין והתרת נישואין, הדרך המהירה והנכונה להפרדת כוחות היא להגיע להסכם שיסדיר את כל החובות והזכויות של הצדדים, ולאשרו במהירות בערכאה המתאימה, ללא התכתשויות מיותרות.
*אין האמור מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.
