הילד(ה) זקוק(ה) לטיפול רפואי או אבחון בבית הספר, וההורה השני מתנגד… מה עושים?
לאחרונה עלה לכותרות המקרה המזעזע של שירה איסקוב, שבעלה חשוד בניסיון לרצוח אותה ולפגוע בבנם המשותף; וכאילו לא די בכך, אף פורסם שהאב החשוד מסרב לתת חיסון לבנו הקטין. במקרה מסוג זה, כאשר נגד אחד ההורים מתנהל הליך משפטי בגין אלימות במשפחה, אין צורך באישורו על מנת לאפשר טיפול רפואי כזה או אחר. עניין זה מעוגן ב"בחוק זכויות החולה".
אבל מה עושים כשלא מדובר בהורה אלים? כיצד ננהג כאשר הורה אחד מסרב בעקביות למתן טיפול רפואי או רגשי, ומה יעלה בגורלו של ילד שזקוק לתרופה, אך אינו מקבל אותה כי ההורה עומד בסירובו?
חוק האפוטרופוסות קובע כי שני ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם, עד הגיעם לגיל 18. יחד עם זאת, כשעולה הצורך בטיפול רפואי או אבחון דידקטי למשל, חשוב לנסות להגיע להסכמה ופשוט להסביר להורה המתנגד את חשיבות ההליך ואת הצורך בשיתוף פעולה מלא מצידו. ככל שאין הסכמה מצד ההורה המתנגד ובמקרים בהם מדובר בטיפול חיוני, יש לפנות לבית המשפט לענייני משפחה, על מנת לאשר את מתן הטיפול, למרות סירובו של ההורה השני.
לרוב, ביהמ"ש יערב את שירותי הרווחה שיבחנו לעומק את נחיצות הטיפול, ההמלצות הרפואיות, הסיבות לסירוב ההורה המתנגד וכו'.
לאחר שבית המשפט יקבל את עמדתם המקצועית של כלל הגורמים הטיפוליים ואת עמדת ההורה המתנגד, הוא יחליט אם לקבל את התנגדות ההורה או לדחותה. בית המשפט למעשה עורך איזון בין זכות האפוטרופוסות של ההורה לבין טובת הקטין.
המונח המשפטי להליך זה הוא "הענקת סמכויות בלעדיות להורה"; בפועל בית המשפט קובע באילו עניינים יוכל הורה לרכוש סמכות בלעדית ולקבל החלטות בנוגע לקטין, בין אם אז טיפול רפואי, רגשי או פדגוגי.
ככלל, שלילת אפוטרופוסות מהורה היא דבר נדיר מאוד. כשמתעורר צורך בשל עניין ספציפי "תישלל" האפוטרופוסות לעניין זה בלבד.
זכרו שכמו תמיד, הדרך המהירה, הנכונה והבריאה ביותר לפתור בעיות כאלה, היא הידברות והסכמות בין שני ההורים, על סמך דעתם של הגורמים המקצועיים.
*אין האמור מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.
